קודם כל תודה לכל המתקשרים, המבקרים והמתעניינים. לא לכולם יכולתי לענות ועמכם הסליחה.
כפי שרובכם (או כולכם) יודעים, אופיר, בני הקטן, עבר ביום רביעי האחרון ניתוח לב פתוח לתיקון מום מולד בליבו.
הניתוח היה קצר יחסית (ארבע שעות) ולפי כל הסימנים כרגע, הוא עבר בהצלחה וכבר רואים תוצאות.
אבל לאחר הניתוח עבר עלינו סופשבוע מהגיהנום.
כ-24 שעות לאחר הניתוח נראה שאופיר עדיין לא מתאושש.
בנוסף הוחמרו התקפי הפסקת נשימה שהופיעו עוד לפני הניתוח והחלו להופיע פרכוסים בזמן התקף.
אופיר נלקח מחדרנו במחלקה והוחזר לאחר כבוד להשגחה מלאה בטיפול נמרץ.
אמנם כל הבדיקות הראו שהכל תקין אבל אופיר לא חזר להכרה מלאה. הצוות התחיל להלחץ ורופאים שונים הוזעקו לחוות דעה.
ארבעה מנהלי מחלקות בשניידר, מגוון מעבדות CT ו- EEG, וכמעט כל כונן אפשרי שהוקפץ מהבית במהלך החג. כולם היו מעורבים בנסיון הפענוח.
במשך כל סוף השבוע נענו בין תקווה לייאוש, כשתאוריות שונות מועלות ומופרכות ע"י בדיקות.
בינתיים, אופיר שכב בחדר טיפול נמרץ ונראה רוב הזמן כמו בובה על סוללות. ישן, או בוכה, או בוהה במבט זגוגי.
לבסוף הגיעו הרופאים למסקנה שמדובר כנראה בבעייה אחרת, נוירולוגית, שאינה קשורה ישירות לניתוח אך כנראה הוחמרה ע"י התרופות שניתנו לו אחרי הניתוח.
מייד הוחל בטיפול תרופתי מתאים והחל משבת אחה"צ אנו רואים התאוששות הדרגתית והתקדמות חיובית במצבו.
אופיר כבר מגיב לקולות, מתבונן לעיתים בחפצים סביבו ולפעמים אפילו ממקד את מבטו באנשים סביבו.
בנוסף חל גם שיפור בכמות האוכל שהוא דורש והוא גם נראה יותר נינוח.
הרופאים אופטימיים, וגם אנחנו.
אחרי כמעט חודש בבית חולים שניידר, אנחנו מותשים וכואבים, ורוצים לחזור הביתה, לעמית.
ליאור, ענת, ואופיר דותן.
Sleepless at Schenider's
נ.ב.: סליחה אם העמסתי עליכם מה שנקרא too much information אבל חלק מההתמודדות זה לחלוק את הסיפור עם אחרים.
אפריל 21, 2008 בשעה 12:20
יודעת כמה מתי יש בבית חולים.
לשמחתי לא הייתה לי בעיה עם ילדים, אבל היו בעיות עם עצמי.
התמונות מספרות את הסיפור שלכם וגם המילים.
לא מכירה אותכם אבל שולחת לכם חיבוק, אם מותר.
תשמרו על עצמכם ועל הילד.