מוזר, כ"כ התרגלתי לרעש במחלקת אישפוז שהשקט הזה בבית נראה לי לא טבעי.
הגענו היום אחה"צ הביתה. עמית (בת ה-3) רצה במשך למעלה מרבע שעה בינינו, עוצרת רק לרגע לתת חיבוק גדול לאבא, אח"כ רצה לאמא, חיבוק גדול והיא שוב רצה, צוהלת, התלתלים המקסימים שלה מתנופפים לכל עבר. היא מגיע לסבתא שיושבת על הספה עם אופיר בידיים, נותנת להם חיבוק גדול וחוזרת בריצה לאבא, וחוזר חלילה. נראה לי שהיתה ממשיכה ככה כל הערב אם לא היינו מציעים טיול עם אמא ואבא לסופרמרקט השכונתי.
אז עכשיו רגוע, כולם ישנים. כולם פה. רגועים יותר, שלווים יותר.
מחר בבוקר נקום ונחזור לאט לאט לשיגרה. נאסוף את עצמנו, נרענן מצברים, נתגבש שוב כולנו כמשפחה מאוחדת.
עם כל הרגשות השליליים שיש לי כלפי החוויה הזאת, כולנו למדנו, גדלנו והתעצמנו מתוך הקושי, הלחץ והמצוקה.
אני יודע שהשתניתי לטובה, התבגרתי, הפנמתי כמה אמיתות ועובדות חיים שחלפו לידי בשנים קודמות.
גם התחברתי יותר לאופיר, עדיין יש הבדל עצום בגישה בינו ובין עמית. אבל, היי – יש לה פור של שלוש שנים, וקסם של נסיכה מהאגדות. אני בטוח שגם הוא יפתח מנגנוני מתיקות מתוחכמים משלו, אבל זה קורה בשלב מאוחר יותר. בינתיים הוא התינוק הכי מקסים שיש, חתיך אמיתי ועושה לכולנו בי"ס. וכן, ברור שאני אובייקטיבי.
לילה טוב ילדים שלי, אבא ואמא פה שומרים עליכם.
